ט"ו שבט ה'תשפ"ח

וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״ – ״אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה וְכוּ׳״, דַּאֲפִילוּ אִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה, הָיְתָה מוֹשֶׁלֶת בְּרוּחַ תַּאֲוָתָהּ, לוּלֵי רוּחַ שְׁטוּת שֶׁבָּהּ – הַמְכַסֶּה וּמַסְתִּיר וּמַעֲלִים אֶת הָאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּנַפְשָׁהּ הָאֱלֹהִית, לְדָבְקָה בֶּאֱמוּנַת ה׳ וְיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, וְלֹא לִיפָּרֵד חַס וְשָׁלוֹם מֵאַחְדּוּתוֹ, אֲפִילוּ נוֹטְלִים אֶת נַפְשָׁהּ מִמֶּנָּה לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִילוּ בְּהִשְׁתַּחֲוָאָה לְבַדָּהּ בְּלִי שׁוּם אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר וְתַאֲוַת הַנִּיאוּף, שֶׁהֵם יִסּוּרִים קַלִּים מִמִּיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ.